החלטה בתיק ס"ע 55565-01-12

1.         בפני בקשת המבקשת (הנתבעת) לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת כתנאי מוקדם להמשך בירור תובענה זו.

2.         ואלו נימוקי הבקשה:

א.         המשיב הינו תושב השטחים וקיים קושי ממשי לאתרו ולהגיע אל ביתו. בנוסף, לא יהיה למבקשת כל אפשרות לגבות הוצאות שייפסקו לטובתה באם תדחה התביעה ו/או במידה וייפסקו הוצאות לחובת המשיב.

ב.         המשיב חתם על הודעה בדבר הסדר פשרה לדחיית התביעה ללא צו להוצאות ובית הדין אף נתן להודעה זו תוקף של פסק דין. לאחר מתן פסק הדין הגיש המשיב בקשה לביטול פסק הדין בטענה כי לא הוא זה שחתם על ההודעה, זאת חרף העובדה כי למבקשת עדים שיעידו כי המשיב חתם בעצמו על ההודעה.

ג.          לחלופין בלבד עותרת המבקשת לחיוב המשיב בהפקדת ערבות צד ג' בנוגע לתביעתו.

3.         ואלו נימוקי ההתנגדות בקליפת אגוז:

א.         סיכויי התביעה של המשיב גבוהים והמבקשת לא מתייחסת בבקשתה לסיכוי המשיב לזכות בתביעתו.

ב.         יש בהטלת הערובה משום הכבדה ופגיעה במימוש זכויותיו של המשיב ונעילת שערי בית המשפט בפניו.

ג.          המבקשת סומכת בקשתה על כך כי המשיב חתם על הודעה לבית הדין לפיה הוא מוותר על תביעתו נגד המבקשת, אך המשיב יטען כי לא חתם כלל על ההודעה וכי לא וויתר על תביעתו ו/או זכויותיו וממילא, לאור פסיקת בתי הדין לעבודה בנוגע להסכמי ויתור אין תוקף משפטי לויתור הנטען.

דיון והכרעה

4.         מושכלות ראשונים לנו מקדמת דנא, כי שעריו של בית המשפט פתוחים הם בפני כל ולא יינעלו לפני הבאים לפניו. זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא (ראו: ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ נא (3) 577,628).

5.         לצד הכלל היסודי בדבר קיומה של זכות גישה לערכאות, הקים לו המחוקק את החריג בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות"). תקנה זו מסדירה את סוגיית הפקדת ערובה ואומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בתי הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969 וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת את הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה  (סדרי-דין), התשנ"ב  - 1991.

            ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בפסק דין ע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU  (ניתן ביום 16.7.03 ), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי מקום בו מדובר בתובע שהינו תושב הרשות הפלסטינאית ככלל אין להטיל עליו חובת הפקדת ערובה רק בשל היותו תושב הרשות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. בתוך כך תינתן הדעת לשני פנים אלה: הפן האחד - כל עוד קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור תידרש מן העובד הוכחה ראשונית, לכאורה, ולו ראשית ראייה הנלמדת מפני הדברים שהתביעה אינה מופרכת על פניה או כי טובים סיכוייו לזכות בה; הפן האחר - נמצא כי אין התביעה מופרכת על פניה או כי טובים סיכויי התביעה וכי על פני הדברים אין המדובר בהליך סרק, יידרש המעסיק להוכיח כי לא יוכל להיפרע מן העובד בהוצאותיו ככל שיוטלו עליו.

מן הכלל אל הפרט

6.         לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שצורפו הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, מן הטעמים שיפורטו להלן:

א.         כאמור, בהתאם להלכה הפסוקה, עובדת היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינאית אין בה כשלעצמה כדי לחייבו בהפקדת ערובה. יתר על כן, באשר לסיכויי התביעה - כל שעל בית הדין לבחון בשלב זה הוא שאין מדובר בתביעה קלושה וחסרת סיכוי של ממש. בענייננו, מקריאת כתב התביעה עולה, כי המשיב טוען לזכאותו לתשלום פיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר, חופשה, דמי הבראה, דמי כלכלה וכיוצא באלה זכויות המתייחסות לענף הבנייה. בתיק טרם הוגש כתב הגנה ועל כן הגנת המבקשת בתיק לא פורטה. בכל מקרה ברור, כי בין הצדדים קיימות מחלוקת עובדתית רבות (כך למשל בנוגע לנסיבות סיום העסקתו, זכאותו להפרשי שכר, חופשה וכו') ולא ניתן לקבוע, בשלב מקדמי זה, כי מדובר בהליך סרק.

ב.         יתר על כן, המבקש לא הוכיח כי יוכל להיפרע מן המשיב בהוצאותיו, ככל שיוטלו עליו וכי קיימת מניעה לקיומם של הליכי גבייה באזור.

בהערת אגב אבהיר, כי לגישתי קיים הבדל עת עסקינן בתובע תושב הרשות הפלסטינאית (כבעניינו) לעומת תובע תושב רצועת עזה. ההבדל נעוץ בכך שעל פניו נראה כי היכולת לגבות הוצאות מתושב עזה כאשר החמאס שולט ברצועת עזה היא בלתי אפשרית. עובדה זו יתכן ומחריגה את ההלכות שנקבעו בפסק הדין בעניין פתחי אבו נאסר שניתן לפני עליית שלטון החמאס ברצועת עזה. מכל מקום, משבענייננו המשיב הנו תושב הרשות הפלסטינאית עמה מקיימת מדינת ישראל קשרים (ואפילו עקיפים), לא יחול החריג הנזכר לעיל.

7.         בנוגע לטענה לפיה המשיב חתם על מסמך במסגרתו ויתר על תביעתו כנגד המבקשת אציין, כי אין בעובדה זו כדי להצדיק חיוב המשיב בהפקדת ערובה. מעבר לכך כי המשיב הכחיש שחתם על המסמך, אזי ההלכות המשפטיות בנוגע למתן תוקף משפטי להסכמי וויתור ברורות וידועות ועל פני הדברים, מקום שהמשיב ויתר על תביעתו מבלי לקבל תשלום כלשהו - אין להסכם זה תוקף משפטי.